גלריית ביקורות וקטעי עיתונות מרחבי העולם - 1

דוד ד'אור – כמו הרוח / הד ארצי

בסוף השבוע האחרון הורגשה התחממות קלה בשעות הצהריים, בעוד שעות הערב הקרירות לא פסקו מלשוב ולבשר על החורף. האווירה בסוף השבוע הייתה לא לפה ולא לשם, והאלבום החדש של ד'אור, שלא יצא לי מהמערכת ב-48 השעות האחרונות, הצליח לעשות לי סדר בנשמה.

לפני שניגע באלבום, צריך לומר שמדובר בזמר וביוצר שיכול להיחשב כ"עוף מוזר", כזמר חריג בנוף הישראלי. רק האזנה קשובה לאלבום החדש וקריאת הטקסטים של השירים, יסגירו בפניכם את אחד היוצרים הכי ישראליים שיש.

 

"כי בנאדם, כמו הרוח, כמו הים, יש בו סוד נעלם". זה ציטוט מהרצועה הקצרה ביותר באלבום החדש של ד'אור, והוא יותר מכל משקף את האופי של אלבומו. חמש שנים אחרי אלבום האולפן האחרון שלו 'בנשמה' (הד ארצי), חוזר ד'אור למפיק האלבום הקודם, פטריק סבג, להמשיך ביחד את הקו המוצלח של השניים. ד'אור מארח באלבום את אריק איינשטיין, בשיר 'אהבנו כאן' של יהודה עמיחי, ובנוסף הוא מארח את ארקדי דוכין, שלומי שבת ואהוד בנאי. האירוחים באלבום איכותיים, ובייחוד 'זמן אהבה' עם אהוד בנאי: "אם לא תעשה לחברך, מה שלעצמך כואב, אתה תמצא את הנתיב, לירושלים שבלב" (מילים ולחן: אהוד בנאי ודוד ד'אור) – מקסים, לא?

 

ד'אור, בעל קול הקונטרה טנור הנקי והמבריק, משכיל, לשמחתי, להגיש באלבום את רוב שיריו במנעד הנמוך שלו, שמרגש אותי בהרבה מקולו הגבוה.

ישנם שני פלוסים לאלבום הזה ששווה להתעכב עליהם. האחד הוא ההפקה המוסיקלית של סבג, שבנה קונספט מוסיקלי מושקע, יצירתי ומיוחד, שנשאר לאורך כל האלבום ועוטף אותו באווירה כללית שמילים לא יכלות לתאר. זה משהו שצריך להרגיש. הנקודה השנייה היא הכתיבה של ד'אור, שעומדת באותו קו עם טקסטים של יהודה עמיחי וחנה גולדברג. ואם זאת לא סיבה לומר סחטיין, אז אני לא יודע סיבה מהי.

 

אני חושב שזה מבורך שיוצר מתמודד עם טקסטים עמוקים וטובים, שנותנים לו השראה ומעלים את רמת הכתיבה שלו. "מתוך תשוקה שמזדחלת בלילה למיטה, מתוך קירבה בתוך החושך, מאהבה גדולה, מתוך סליחה, מתוך השקט, מתוך המיית הלב, מציפייה גדולה בדרך שאושר יתקרב – לו באת, לו באת אליי, כמו שיר למילותיי". אני לא יודע מה איתכם, אני דמעתי כמו ילדה קטנה. הלחן של מאיר בנאי לשיר מציג שילוב שיש לבקש ממנו עוד.

בדיוק כמו החמה החמקמקה שמפזרת חום ונעלמת אחרי כמה שעות, וכמו הלילה הקריר שלא נותן לכם להתקרר יותר מדי, כך גם דוד ד'אור באלבומו החדש, מלטף וסוחף, ולפעמים, כשהוא מרגיש שהוא עומד באמת להיחשף, הוא מתעטף ומתרחק. אבל אם תשימו לב, תגלו שהוא אינו הולך רחוק מדי.

 

אולם, לצד כל הטוב הזה, האלבום חסר דבר אחד, והוא נגיעה אישית של ד'אור בטקסטים שלו. למעט ב'נוסע צפונה' וקצת ב'הלב יודע', הוא ממעט לכתוב את המילה 'אני' בשירים שלו, לרוב מדבר בכלליות ונמנע מלחשוף את עצמו. השיר האחרון מציג זאת בצורה הטובה ביותר: "שם, מעל גג העולם, דרך דמעה שקופה, רואה ולא נראה, וכאן, מתחת שמיים בוערים, אוסף כלים שבורים, כל כך מתגעגע" ('מעל הגג של העולם' מילים ולחן: ד'אור). הכאב כאן כל כך גדול, עד שכמעט אפשר לגעת בו. אם השורה האחרונה הייתה זוכה למילה 'אני', זה היה רגע השיא של האלבום.